"את מעדיפה את האושר שלך על פני האושר שלי" – הטיח בי המתבגר בשבת, בפעם המי יודע כמה בחודשים האחרונים. משפט לא פשוט לאמא לשמוע. משפט שלפני כמה חודשים כיווץ אותי ועכשיו אני בשיח איתו. ואפילו באיזשהו מקום שלמה להקשיב לו עמוקות.
כשהחלטנו לפני שנתיים וחצי לעבור עם הילדים לאזור מגורים אחר בארץ, ללכת להגשים חלום ורצון שעלה אצל האיש והדביק גם אותנו, לצאת למסע משפחתי, זה לא היה קל לילדים. לקום וללכת ממקום מוכר ודי אהוב אל הלא נודע. מקום חדש, בית חדש, אנשים חדשים, בית ספר חדש, כללים חדשים.
ואנחנו החלטנו שעם כל הקושי שטמון בתזוזה בשבילם, יש פה חלום, וחלומות צריך להגשים, בגיל 10 בגיל 18 וגם בגיל 40.
ואז, אחרי שנתיים, אני הרגשתי שמשהו לא מדוייק לי. שזה בסדר, ויש הרבה דברים טובים, אבל בפנים משהו בי הלך והצטמצם. התחלתי קצת להעלם לעצמי. וכמה שיחות שהיו לי עם המשהו הזה. ואמרתי לו "תראה כמה טוב. וכמה שפע. וכמה יתרונות. ותראה את הילדים! תסתכל על הילדים!", אבל המשהו הזה התעקש.
הקולות שסביב התערבבו בקולות שהיו לי בפנים. חברות אמרו לי שאני משוגעת להזיז ככה ילדים ממקום שכל כך טוב להם. ושאולי אחכה רק עוד קצת. רק עד שיגדלו. רק עד גיל 18, רק עד ש…
אבל המשהו הזה ששומר עלי כל החיים ושהזיז אותי ממקומות שלכאורה היו מאוד נוחים, גרם לי גם הפעם לבדוק.
ושוב היו לי שיחות פנימיות. ואמרתי לעצמי שבעצם זה באמת די טוב. ואולי בכלל זה משהו בי שלא מתמסר ככה לטוב הזה שסביבי. ואולי משהו בי לא מתיישב. ואולי זה סיפור פנימי שלי. ואולי ואולי.
וכמעט כמעט הצלחתי לשכנע את עצמי שבעצם טוב לי. זה באמת חלום של חיים. שזה רק עניין של זמן. שאתמסר לשינוי. כמעט כמעט והצלחתי.
אבל בחמש דקות שאני לא שוכחת, עצמתי את עיני, ניסיתי לנקות את כל שיחות הרקע הפנימיות והחיצוניות ושאלתי את עצמי "מה את רוצה? מה טוב לך?" והתשובה הייתה כל כך חדה ובהירה.
ואז אמרתי את הרצון שלי בקול, אמרתי שזה לא מדוייק לי. ושאני צריכה משהו אחר. ושאולי אני טועה, אבל אני חייבת לבדוק ולנסות שיהיה לי יותר טוב.
וכמה שבועות וחודשים אחר כך הייתי טרודה מאוד שאולי אני מספרת לעצמי פה איזה סיפור, ואולי אני מזיזה את כל המשפחה שלי סתם, בשביל משהו שהבטן אמרה לי. השיחות האלה הדירו שינה מעיני.
והנה, מסתבר שהבטן שלי יודעת משהו עלי אחרי כל השנים. ולמרות שזה מאוד לא קל, והחיים הרבה יותר מורכבים לכאורה עכשיו, כל הגוף שלי התמלא בחמצן וחזר לנשום עמוק. הרבה פחות נוח, הרבה פחות נוצץ, אבל החיים שלי.
אני פוגשת אנשים בכל מיני צמתים בחיים. צמתים אישיים וזוגיים.
וטובת הילדים היא פעמים רבות שיחה מאוד ערה.
מה בהחלטה שאקבל ישפיע על הילדים? ומה טוב להם? מה כדאי שאחליט בשבילם? ואולי אחכה עם עצמי רק עוד קצת? רק עד ש…
טובת הילדים בעיני היא אמא מאושרת. טובת הילדים היא הורים מאושרים. טובת הילדים היא שההורים ידייקו את חייהם, שיחיו את חייהם במלואם, בסיפוק, בלעוף על החיים כמה שאפשר.
וטובת הילדים בעיני מעל הכל לקבל מודלינג להורים ששואלים את עצמם "מה אני רוצה? מה טוב לי? מה החלומות שלי? מה הפנטזיות שלי? איך אני מגשימה אותם במלואי?".
ילדים ילמדו לשאול את עצמם את השאלות האלה מהתבוננות בהורים ששואלים את השאלות ושאומרים בקול את הרצונות שלהם.
והמתבגר שלי, כפרה עליו, כנראה ימשיך להטיח בי שחשבתי על האושר שלי ובחרתי להיות מאושרת במקום שהוא פחות מאושר. ואגיד לו שהוא צודק. שזה באמת לא פשוט ככה לעבור פעמיים. ושאני אוהבת אותו הכי בעולם ואעזור לו לעשות שיהיה לו טוב. ואני גם אוהבת את אבא שלו ואת הזוגיות איתו.
ואני גם ממש אוהבת אותי.
ובחרתי גם בי.