לא היו נרות אתמול,
גם לא יין.
היומן הכריז שזהו יום לאהבה, ולי הייתה עייפות גדולה בגוף וגם קצת בלב.
ורציתי, באמת שרציתי להביא משהו מפנק, שיגיד לו שחשבתי עליו. ולא יכולתי. לא אתמול.
הדבר הכי רומנטי שעשיתי בתקופה האחרונה היה דייט שבוע שעבר על ספסל אבן קפוא באישון לילה, כשאין נפש חיה סביב והמוכר המנומנם בחנות הגלידה מרים גבה על כך שזוג קצת עייף נכנס אליו וביקש תה ושוקו כדי להתחמם.
ספסל אבן קפוא מול נוף חשוך. ושקט. רחוק מספיק מהבית שרוחש 7\24 כבר שנה, בשביל שנוכל להחליף מילה, ללא הדים. בשביל שנוכל לדבר על איזה משו שהטריד אותנו והרגשנו שצריך דיבור רק של שנינו.
גם שם לא היו נרות ויין.
אז יום האהבה היה אתמול. והרבה רומנטיקה באוויר. ואולי גם הרבה ציפייה לרומנטיקה שנראית כמו שנראית. ושלא תמיד מתממשת. והאיש הפתיע במשהו שידע שיעשה לי טוב. ואני, לא עשיתי דבר.
ובערב, רגע לפני שהלכתי לישון, אמרתי לו שזה מרגש אותי. שלמרות שהכריזו על יום רשמי לחגוג את האהבה, והוא עשה משהו שחימם לי את הלב ממש, אני הולכת לישון עם לב שלם על כך שלא היו נרות היום וגם לא יין, וזה ממש ממש בסדר. ואולי זו האהבה הבוגרת שאני צריכה כרגע. להיות מה שאני מרגישה, ולהרגיש בטוח להביא את זה כמו שזה. בלי פילטרים, בלי לרצות את היומן שאומר משהו ואיך זה צריך להראות.
שזה חלק מצמיחה של האהבה, שיש לה כלמיני פנים וכלמיני תקופות, אבל היא נשארת וגדלה.
וללכת לישון כשאני יודעת שנרות ויין עוד יהיו, אבל לא היום.
גם זו אהבה.