הבן שלי נכנס אלי לפני כמה ימים לקליניקה.
הוא אוהב לבוא ולשבת לידי ככה שם.
כשהוא מגיע אלי לשם, אני יודעת שאולי יש משהו שהוא רוצה לדבר עליו כשרק שנינו לבד. או שהוא פשוט מחפש עכשיו להיות בשקט בנוכחותי.
הוא התיישב על הכורסא, הסתכל סביבו וכשעיניו נחו על הפח שהיה מלא בטישויים אמר "וואו אמא, הרבה אנשים בכו פה השבוע. מה אמרת להם?!"
בכי.
פעם, כשהייתי רואה מישהו בוכה, מייד הייתי רוצה לעזור לו. לסלק את מוקד העצב, את מה ש"מבכיא" אותו. והבכי שלי עצמי היה גורם לי לעיתים ללכת לאיבוד בתוכי.
היום, אני יודעת מעצמי, ומאנשים שאני עובדת איתם, שהבכי הוא הרבה דברים.
לפעמים הוא עצב, לפעמים הוא פורקן, לפעמים הוא שם עוד לפני שאני יודעת לתת לרגש שתחתיו מילים. אבל לתת לו להיות נותן למה ששם לעלות, וגם לצאת.
כשאני עצובה, האישלי מנסה הרבה פעמים לפתור את הבעיה.
מה אפשר לעשות? הוא שואל וממהר להציע פתרונות אופרטיביים.
ואני אומרת לו, פשוט לתת לי להיות עצובה, לתת לעצב להיות, ולהיות איתי בחיבוק לעצב הזה.
ועם השנים הוא לומד שאין צורך לפתור לי את העצב.
וגם אני לומדת את זה כלפי עצמי, וכלפי אחרים.
וכשאנשים בקליניקה בוכים, זה מה שאני מנסה. להיות מרחב מאפשר לדמעות, להיות בחיבוק למה שעולה ולתת לו מקום ולגיטימיות, כמו לכל תחושת גוף אחרת שעולה ורגש שעולה.
אחרי שהבן שלי הסב את תשומת ליבי, ראיתי שאכן השבוע אסף אליו הפח הרבה דמעות.
רציתי מייד לרוקן את הפח, אבל השארתי לים הדמעות להיות עד הבוקר, לתת להן מקום, כי הן לא סתם שם.
נשארתי עם המחשבה שהיכולת שלי כרגע לתת לעצב מקום אצלי, כנראה אפשרה להן להגיע לכאן, למרחב שלי. אפשרה להן לצאת ולפנות מקום למשהו חדש.
גם השמים בוכים אחרי שרב גדול כדי לנקות את הכל ולתת לאוויר חדש ונקי להגיע.