הייתי בת 24 כשפגשתי את בן זוגי. כיום אנחנו כ-20 שנה יחד.
נשמע גיל צעיר, אך בסביבתי הקרובה כבר נחשבתי רווקה די מבוגרת…
יצאתי עם לא מעט בחורים. וגם התאהבתי. אבל משהו בי לא נתן לי ללכת עם זה אף פעם עד הסוף. השארתי את הלב שלי קצת לעצמי.
ישבתי על הגדר ולא לגמרי החלטתי. גם על אורח חיי. וגם על הזוגיות שלי.
ואז הוא הגיע.
מהקצה השני של החברה. הכי רחוק מהמקום בו גדלתי. שונה בכל מה שאפשר לחשוב עליו.
זה היה כל כך ברור לשנינו ששום זוגיות לא יכולה לצמוח מזה, שלא שמרנו מספיק על הלב.
כשראיתי אותו לא חשבתי אם הוא מתאים לי או לא. לא בחנתי לפרטים כל תכונה בו. זה פשוט כל כך לא התאים, שלא חשבתי עליו כפרטנר לזוגיות רצינית.
ודווקא שם, כשהנחתי לציפיות ולמחשבות לעתיד. במקום בו לא הייתי עסוקה בבחינה שלו, שלי ושל הזוגיות, משהו אחר קרה.
והתאהבנו. אהבה לא מובנת מאליה ומורכבת לעיתים, שמגשרת על אוקיינוסים של שוני.
אבל דווקא מהמקום של השוני הגדול, בנינו לנו עולם זוגי מיוחד משלנו.
כל שביל וכל דבר היה מיוחד ואחר ושלנו, כי שביל כמו שלנו לא היה סלול לפני.
מה מאפשר לנו להתאהב ולבנות זוגיות? מה מאפשר לנו לפתוח את הלב ולהכניס לתוכו מישהו נוסף?
האם אלו הציפיות שלנו מהחיים, מעצמינו, מבן או בת הזוג?
או האם דווקא כשמרפים, כשמניחים למה שידענו וחשבנו ומאפשרים למשהו חדש ומפתיע לקרות, האהבה יכולה להתגנב לתוכנו?
להתאהב דורש אומץ. לפתוח את הלב זהו גם סיכון, כי אנו עלולים להיפגע.
אך יחד עם זאת התנועה הזו יכולה להכניס גם חיות, הרפתקאות, התרחבות הלב. מקום של שיתוף, מקום בטוח להניח בו את הראש. מקום שיש בו אהבה