גל של מים עכורים הגיע
ושטף הכל
ואי אפשר היה לראות את הקרקעית, או את השמים שמעל.
מחשבות התנגשו, כמו רכבות שאיבדו את תחנת המוצא
והכל סער והמה.
פעם הגוף היה נלחם, לא התמסר לגלים
חתר בכל הכוח, כמו דג נגד זרם המים.
אך הגוף עָיָיף, ובת קול חומלת עלתה בו, פֶיָיה עדינת כנף
שאמרה לתת לו להיות, כמו שהוא,
כמו בשפעת קשה.
להניח לו להיות חולה עד הסוף
לגעת במצולות, בתהומות.
ללטף את הנפש במילים, את הגוף בנחמה.
להגיד לו שאינו צריך להיות חולה כדי שֶׁיִּשָּׁמַע.
להקשיב למה שהוא צריך
לשלב איתו זרועות ולנוע בקצב שלו. יד ביד.
אחרי המצולות, נרגע אט אט הים.
ואוויר נקי התחיל לנשוב
נטיפי השמש החלו לזלוג
וצעד צעד, לאט לאט, כמו תינוק שלומד את צעדיו הראשונים
נופל, אך קם מחדש לנסות שוב.
מסמן את הדרך חזרה
ואולי אל שביל חדש.
כמו יציאה ממערבולת בים
כשהגוף מתמסר אליה ולא נלחם
הוא יוצא ממנה בשלום. ובקבלה.
ובהשתאות אל כוחה של הסערה
וכוחו של השקט שאחרי.
ברוך הבא